החלטה בתיק ב"ש 4449/05

1.         המשיב הורשע, על פי הודאתו בעובדות כתב האישום שהוגש כנגדו, בשש עבירות של מעשים מגונים בקטינות שטרם מלאו להן 14 שנה. מדובר בשישה אירועים שונים, המתייחסים למעשים שנעשו בסוף שנת 2004 ובתחילת שנת 2005. המעשים המגונים כללו אחיזה בקטינות אותן פגש המשיב באקראי בחדרי מדרגות ובכניסות לבתי מגורים, כשהוא מחבק את הקטינות, מצמיד חלציו לגופן ובמקרה אחד הושיב את אחת הקטינות עליו והתחכך בה עד שהגיע לפורקן (אישום מס' 4).

ביום 5.4.05 הורשע המשיב ובית משפט השלום הורה על הכנת תסקיר. לאחר קבלת התסקיר ושמיעת טענות הצדדים הורה בית המשפט על שחרור המשיב ממעצרו לחלופת מעצר בישיבה, באופן שבמהלך תקופת שהיית המשיב בישיבה הוא יעבור טיפול פסיכולוגי פרטני וקבוצתי, הכל בתיאום עם שרות המבחן וכמפורט בתסקיר.

על החלטה זו הוגש הערר דנן.

2.         כרקע יצויין, כי עם הגשת כתב האישום נגד המשיב התבקש גם מעצרו עד לתום ההליכים. בית משפט השלום (כב' השופט ד' מינץ) החליט לשחרר את המשיב למעצר בית בבית אחותו (ב"ש 2046/05). ערר על החלטה זו נדחה ע"י בית המשפט המחוזי (ב"ש 4259/05, החלטה מיום 13.3.05, כב' השופט א' פרקש).

העוררת הגישה ערר על החלטה זו לבית המשפט העליון, אשר הורה על מעצרו שלה משיב. בהחלטה שניתנה בערר זה (בש"פ 2493/05, כב' השופטת ע' ארבל) הדגיש בית המשפט העליון את אופיה הבלתי מספק של חלופת המעצר שהוצעה, שלא היה בה כדי להבטיח הרחקת המשיב מקטינות בהן הוא מבצע את מעשיו הקשים. כב' השופטת ארבל ראתה לנכון להוסיף, כי ראוי ששירות בתי הסוהר יעשה כל שניתן כדי שהמשיב יקבל טיפול מקצועי, לו הוא זקוק, כבר בשלב המעצר "וככל שיתקדם טיפול זה ניתן יהיה לשוב ולשקול את נושא חלופת המעצר".

עולה מאמירה זו, שבית המשפט העליון לא שלל את האפשרות לשחרור המשיב לחלופת מעצר ראויה, אם כזו תמצא, לאחר "שיתקדם" הטיפול שהומלץ להעניק לו במסגרת מעצרו. דא עקא, שלמשיב לא ניתן כל טיפול במהלך מעצרו.

3.         שרות המבחן מפרט בתסקיר מיום 19.4.05 את הרקע האישי והמשפחתי של המשיב ומנתח את הגורמים האפשריים שהביאו לביצוע העבירות.

שרות המבחן מתלבט באשר להמלצה שיש ליתן בטרם יגזר דינו של המשיב. עיקר הקושי שניצב לפני השרות הוא להעריך את מידת מסוכנותו של המשיב. בצד האמור, התרשם שרות המבחן כי המשיב לוקח אחריות למעשיו ומעוניין לעבור תהליך טיפולי. לפיכך המליץ שרות המבחן על "תקופת נסיון שבמהלכה יבדק [המשיב] ויוערך מצבו ומוכנותו לעבור תהליך [טיפולי]". על פי ההמלצה, בפרק הזמן האמור ישהה המשיב בישיבת "אור הנצח", שם ילמד וממנה יצא לטיפול פרטני ולטיפול קבוצתי.

בתסקיר משלים מיום 2.5.05 מביע שרות המבחן את הערכתו כי הישיבה מהווה אכן חלופה ראויה שגם תבטיח שמירה על המשיב ומניעת הסיכון הנובע ממנו. בתסקיר זה מציין שרות המבחן כי במסגרת המעצר לא יזכה המשיב לטיפול לו הוא זקוק.

4.         בית משפט השלום בחן לעומק את החלופה המוצעת. לפני בית המשפט התייצבו אנשי הישיבה בה אמור המשיב לשהות. מסקנת בית המשפט הייתה, כי ראוי לדחות את מועד מתן גזר הדין כדי לאפשר למשיב לעבור טיפול כמומלץ ע"י שרות המבחן.

בית המשפט ציין, כי מדובר באדם צעיר (בן 25) שלא הורשע בעבר בעבירות מהסוג הנדון, הודה בהזדמנות הראשונה במעשיו, הביע מוטיבציה ומוכנות לעבור טיפול ושנמצאה לגביו חלופת מעצר ראויה. עוד עמד בית משפט השלום על כך כי נסיון שיקום המשיב מתיישב גם עם טובת החברה, גם אם בסופו של דבר יגזר על המשיב עונש מאסר, שכן: "טיפול בשלב זה מגדיל את הסיכוי כי לאחר ריצוי העונש, ככל שיהיה, יצא הנאשם אדם בריא יותר ולא מסוכן לחברה".

5.         בא-כוח העוררת הדגיש בטיעונו לפני, כי מדובר בעבירות חמורות שראוי לגזור בגינן עונש מאסר, ולא ראוי לדחות את מועד מתן גזר הדין. זאת ועוד, לעמדת העוררת, מבחינת פוטנציאל השיקום, כל שהיה מצוי לפני בית המשפט הוא אמירה בעלמא של המשיב על רצונו להשתקם, שהרי שרות המבחן לא גיבש עדיין מסקנה ברורה בסוגייה.

עוד נטען, כי הסיכון הנובע מהמשיב הוא משמעותי ביותר וכי מסוכנות זו לא פגה כלל. לגישת ב"כ העוררת, בית המשפט העליון צפה אפשרות של שחרור המשיב בתנאים, רק במצב בו הטיפול שיינתן למשיב יפיג ממסוכנותו.

6.         לאחר ששקלתי את מכלול נסיבות המקרה, מסקנתי היא, שההחלטה אליה הגיע בית משפט השלום היא, בכל הכבוד, החלטה ראויה, המאזנת בצורה טובה בין השיקולים השונים שהיה על בית המשפט לשקול.

העבירות שעבר המשיב, עבירות קשות וחמורות, מבוצעות לא אחת כתוצאה מקיומם של דחפים חולניים, אשר העבריין מתקשה לשלוט בהם בשל ליקוי באישיותו. במצב זה, קיימת חשיבות רבה ביותר, כי בצד הענישה ההולמת, יטופל העבריין עוד במסגרת ההליך הפלילי, ככל שהדבר ניתן, על מנת שבעתיד לא ישוב על מעשיו החמורים.

באשר למשיב, שירות המבחן הגיע למסקנה, כי הערכה מבוססת של מידת מסוכנותו תוכל להיעשות רק לאחר שיעבור תהליכי טיפול שאין הוא יכול לעבור במסגרת המעצר. הערכה כאמור היא כלי שחשיבותו ראשונה במעלה, כלי המשמש את בית המשפט בבואו לגזור דינו של מי שביצע עבירות מין. העדרה של הערכת המסוכנות עלול להביא למצב בו העונש שיוטל על הנאשם לא יהיה ראוי, יחטיא את מטרת הענישה ויפגע בנאשם מעבר לדרוש. באופן זה אף עלול להיגרם נזק לחברה, כשהעבריין שעניינו לא טופל כראוי יוסיף ויפגע בה בעתיד.

זאת ועוד, בשלב הנוכחי קיים תמריץ לא מבוטל למשיב לשתף פעולה עם הניסיונות לשקמו. יש הגיון רב בניצול נקודת הזמן הנוכחית, במיוחד כאשר מדובר באדם צעיר, המכיר במעשיו ושאין לו הרשעות קודמות בסוג זה של עבירות.

כלומר, שחרור המשיב נועד לשרת שתי מטרות חשובות ביותר: האחת, קידום האפשרות להגיע לתוצאה עונשית ראויה במקרים קשים אלה, כשמצד אחד מדובר בנאשם שמעשיו פגעו קשות בילדות רכות בשנים, ומצד שני, הנאשם עצמו הוא אדם פגוע שלעתים נדחף למעשיו על-ידי כוחות שאין הוא מסוגל לשלוט בהם; השניה, ניצול פרק הזמן עד לגזירת העונש לשם שיקום, באופן שגם אם יוטל על המשיב עונש מאסר, התקווה היא, שהוא יסיים את ריצויו כשיש בידו כלים להתמודד עם מצבו ולא כאדם מיואש וממורמר, שבעיותיו לא טופלו והסיכון הנובע ממנו לציבור לא פחת כלל.

אין, כמובן, להתעלם ממסוכנותו הבלתי מבוטלת של המשיב, אך כנגד עניין זה נמצאה חלופת מעצר אשר נבחנה היטב ולעומק, הן על-ידי שירות המבחן והן על-ידי בית משפט השלום.